עוד מתורת פסגות...

מערת בית הבד

מערת בית הבד בעי                עמוס ארליך

מבוא בדיני טומאה וטהרה

אוכל אינו מקבל טומאה עד שיותן עליו משקה. ענבים שנמעכו, מיצם מכשיר אותם לקבל טומאה, לכן לייצור יין טהור חייבים הבוצרים טבילה. יש מחלוקת תנאים ממתי מקבלים זיתים (לשמן) טומאה האם משיטחנו (= שירוסקו ב"ים" על ידי ה"ממל") או משיטענו (משתתחיל קורת בית הבד ללחוץ על הסלים לצורך הוצאת השמן. ההלכה היא משיטענו:

משנה תורה לרמב"ם · ספר טהרה · הלכות טומאת אוכלים · פרק ראשון הלכה כד : ... וכן הזיתים משיטענום מתטמאין טומאת משקין.

אין לסמוך על הבדדים (=פועלי בית הבד) שיגידו שהם טהורים, יש מחלוקת רק בשאלה אם מספיק להכניסם למערה שבה מקוה טהרה או שמא יש לראות שטבלו:  מסכת טהרות פרק י,ג .  הבדדין והבוצרין--כיון שהכניסן לרשות המערה, דייו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, צריך לעמוד עליהן, עד שיטבולו. 

משטבלו ועד השקיעה הם "טבולי יום". עדיין אינם רשאים לבוא לבית המקדש או לאכול תרומה אבל כוחם לטמא דברים אחרים קטן.

אנציקלופדיה יהודית דעת:  טבול יום הוא מי שנטמא וטבל ולא שקעה השמש אחרי טבילתו, כמו שנאמר "ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא ט"ו), בין מטומאה שיוצא מגופו כבעל קרי וזב וכדומה, בין שנגע באב הטומאה. טבול יום אינו מטמא חולין, אבל פוסל מאכלים ומשקים של תרומה ושל הקדש, ופוסל את התרומה ועושה אותן שלישי לטומאה, ואת הקודש עושה רביעי לטומאה אם נגע בהן.

(הבהרה: פוסל = עושה אותם טמאים, אך לא עשויים לטמא משהו נוסף)

ובמשנה:  מסכת טבול יום פרק ב משנה ב : קדרה שהיא מלאה משקים ונגע בה טבול יום, אם היה משקה תרומה, המשקין פסולין והקדרה טהורה ואם היה משקה חלין, הכל טהור.

והמשנה המוכרת לכולם (ברכות א א) :  מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.  עם חשכה הופך כהן טבול-יום לטהור לגמרי ויכול לאכול תרומה.

כשהיגענו לפסגות היו הים והממל פחות שבורים מאשר היום, והיו זרוקים בפינת המערה. הים היה הפוך.

חלקים מהם נעלמו אחרי שהיגענו לכאן.

בתוך המערה אין מקום לבהמה ללכת במעגל ולסובב את הממל בתוך הים כדי לרסק את הזיתים. זה היה נעשה, כנראה, בשטח הישר שמעל המערה. אני משער שהים והממל גולגלו למערה לשם ההסתרה, על ידי הבעלים שכיסו, מן הסתם, את פתח המערה וקיוו לחזור לשם בימים יותר טובים.

אלה שעסקו בריסוק הזיתים (=בטחינתם) לא היו חיבים בטבילה כי הזיתים עדין לא הוכשרו לקבלת טומאה.  הזיתים המרוסקים נשפכו למערת בית הבד דרך המנהרה הנכנסת לתוכה (זו שילדינו זוחלים בה), ומשם טופלו על ידי טבולי-יום שטבלו במקוה הקרוב.

הפרשת תרומות נעשתה על ידי בעל-הבית עצמו, שטבל וחיכה עד הערב השמש. מן הסתם שימש אחד הכוכים הפנימיים שבצידי המערה לאיכסון התרומות.

לדברי הארכיאולוגים שניקו את המערה מעידים החרסים שמצאו שם על פעילות שנמשכה עד המאה הרביעית למניינם. כלומר, כמה וכמה דורות לאחר החורבן עדיין היו יהודים אופטימיים שקיוו לבנין המקדש בקרוב, יצרו שמן טהור ושמרו על ההרגל לאכול בטהרה.

ועניין נוסף: בנוסף למתקן עצירת-השמן הראשי יש במערה בצד צפון משטח קטן נוסף המתאים בגדלו לעקלים של המתקן העיקרי אך אין לו מערכת אמצעי הסחיטה של המתקן העיקרי. אני משער ששם הניחו את העקלים אחרי עיקר העצירה כדי ששאריות השמן תמשכנה לטפטף וכדי לפנות את המיתקן העיקרי לזיתים חדשים. והשערה נוספת: זהו מה שנקרא במשנה ממסכת שביעית (פרק ח הלכה ו) ובתלמוד הירושלמי שם, בשם "קוטבי". עניינו של זה הוא הרחבה של הדרשה "(את ענבי נזירך) לא תבצור - כדרך הבוצרים". בלשון ימינו - מותר לקטוף פירות שביעית ולהשתמש בהם, אך לא בדרך "התעשייתית" הרגילה. בסופו של הדיון שם הותר לפרוך את זיתי השביעית בדרך הרגילה (אחרת יתבזבז הרבה שמן ואין לאבד פירות שביעית) אך עצירתם לא הותרה במתקן-בית-הבד הרגיל אלא לכל היותר בקוטבי.