עוד מתורת פסגות...

ה' וישראל, ארץ ושמים. מתחברים במקדש

בפרשיות עשית המשכן, נזכרים לארך כל הדרך שני מרכיבים מקבילים: רצונו של ה' לשכון בתוכנו ורצוננו להשכין בתוכנו את ה'. רצון ה' להתקרב אלינו ורצוננו להתקרב אליו. מעשי ה' ומעשי ישראל.

א"א לבנות משכן אלא בחבירת שני הגורמים האלה יחד.

ואין הדברים אמורים דוקא על כך שהתורה ייחדה שתי פרשות לצוי ה' ושתי פרשות לעשיה של ישראל. גם בתוך כל אחת מהפרשות האלה נזכרים שני המרכיבים.

במאמר זה ננסה לעמוד על הופעת שני המרכיבים האלה לארך כל ספר שמות.

תפקיד המזבח ותפקיד קדש הקדשים

אחרי מעמד הר סיני, ואחרי שבני ישראל ראו את הקולות ואת הלפידים ונעו, נאמר: ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם  לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם  מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

מה הקשר בין המשפטים האלה, ולמה הם נאמרו מיד אחרי מעמד הר סיני?

נראה שכך צריך להסביר את הקשר בין המשפטים האלה: כיון שדברתי עמכם מן השמים, הלא ראיתם שאין אפשרות לאלהים מן הארץ, כלומר: אלהי כסף ואלהי זהב. מעין זה אומר משה לבני ישראל בפרשת ואתחנן: ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש  פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. כלומר: הלא ראיתם שלה' אין תמונה, לכן השמרו פן תעשו תמונה. התמונה אינה של ה'.

ואולם, יש דבר אחד שכן אפשר ואף צריך לעשות מאדמה: מזבח אדמה תעשה לי. ועליו יקרא שם ה'. כמו שמצאנו בכמה מקומות בתורה שבבנית מזבח קוראים בשם ה'. מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם ה', שכנראה היא היא. בכמה מקומות זה התפרש: יעקב בנה בשכם מזבח וקרא לו אל אלהי ישראל, בבית אלא הוא בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, משה בנה מזבח וקרא ה' נסי,  גדעון בנה מזבח וקרא ה' שלום וכו'. נראה שאפשר לכלול ברשימה הזאת גם את ה' יראה, שקרא אברהם אחרי שהקריב קרבן על המזבח. אנו מוצאים גם בפרשת לך לך ובפרשת תולדות בכמה מקומות, שאברהם ויצחק בנו מזבח וקראו בשם ה'. כלומר: מזבח הוא קריאה בשם, קריאת שם ה' על מקום. בבנית מזבח נקרא שם המקום בשם ה'. משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אומר לזבוח בארץ. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. הוא נתן על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל ולא את המקום. יש עוד קרבנות שנתנים על המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נתנים גם על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח. המזבח יבנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. במצרים ינתן הדם ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח ינתן לדורות.

בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו. לכן אחרי הצווי על בנית מזבח נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.

ואם כך, לכאורה היה צריך לומר בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אך לא היא. במקום שבו אנו בונים מזבח, אף שהמזבח בא מן האדמה ולא מן השמים, ה' מזכיר את שמו.

במקדש, כמו בהר סיני, יש חבור בין שמים וארץ. ומכח אותו חבור, יכול להקרא שם ה' בארץ.

בחבור שבין השמים והארץ, מיצג המזבח את הארץ, ואת עם ישראל המשכין בקרבו את השכינה. הדבר בא לידי בטוי גם בפרשת תצוה: בפרשת תצוה יש ארבעה חלקים (מלבד פרשית מזבח הזהב הבאה בסופה, אחרי דברי הסכום). הפרשיה הראשונה, שני פסוקים בלבד, עוסקת בהדלקת נר תמיד. "ואתה תצוה את בני ישראל וכו'". אחריה בא חלק שני שעוסק בבגדי הכהונה. "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וכו'". אח"כ עוסקת התורה בשבעת ימי המלואים. החלק הזה מוצג בפתיחתו כהמשך לחלק הקודם: אחרי שלמד משה לעשות לכהנים בגדי כהונה, ממשיכה התורה לעסוק בכהנים ומבארת במה יתקדשו לעבודתם: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי". ואולם, הפרשיה העוסקת בקדושם של הכהנים, מסתימת דוקא בקדושו של המזבח. לכן בא החלק הרביעי הפותח ב"וזה אשר תעשה על המזבח". החלק הזה מסים בקדושם של ישראל ושכינת ה' עליהם.

כלומר: יש כאן שני חלקים שפותחים ב"ואתה", ואחריהם שני חלקים שפותחים ב"וזה אשר תעשה". או "וזה הדבר אשר תעשה". כאשר כל אחד מהחלקים הפותחים ב"וזה" יוצא מהנקודה שבה נגמרה הפרשיה שלפניו, אך מסים בענין אחר. סוף קדושתם של הכהנים הוא קדושו של המזבח, וסופו של קדוש המזבח הוא קדוש ישראל.

את המשכן וכליו מקדש משה בשמן המשחה. אין צרך בימי מלואים ובקרבן. אך כדי לקדש את הכהנים יש צרך בפר חטאת, ובשני אילים וסל מצות. את המזבח מקדשים בפר חטאת ליום על הכפורים. את ישראל קדש משה בסוף פרשת משפטים בזבחי שלמים לה' פרים. גם את הלויים מקדש משה בפרשת בהעלתך בשני פרים.

הקרבנות מקדשים אדם למעלתו. אך מסתבר שגם המזבח, שלא כיתר הכלים במשכן, צריך קרבן לקדושו. כאשר הסדר אומר דרשני: קדושו של המזבח נעשה אחרי קדוש הכהנים, ומיד אחרי, לכאורה הדבר מוצג כחובה הנגזרת כפעל יוצא מקדושם של הכהנים, והשכינה שורה על ישראל מתוך עבודת התמיד במזבח.

על תפקידו של המזבח עמדנו כבר בסוף פרשת יתרו. במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה מאדמה, מתוך העולם הזה. הוא המייצג את הארץ במפגש בין הארץ ובין ה', במשכן. לכן הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא הבטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון בתוך בני ישראל.

וכבר עמדנו כאן בשבוע שעבר על כך שיש למשכן שני תפקידים: השראת השכינה בקרב ישראל, והתועדות ה' והודעתו את תורתו לישראל. ה' מתגלה אל ישראל ונועד להם במשכן. כנגד עדות והתועדות זו נעשו הנרות והקטרת, אשר בצד דרום. לעמת זאת, שחיטת הקרבנות וסדור לחם הפנים, שלא נאמר בהם שנעשו לפני העדות, נעשים בצד צפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום, ושם המנורה. לאורך כל פרשיות המשכן בא הדרום לפני הצפון. אפילו בסדור המשכן, שבו השלחן קודם למנורה, חוזרת התורה על השלחן אחרי המנורה כדי להזכיר את המלה צפון אחרי המלה תימנה. כי לכל ארך פרשיות המשכן קודם השלחן למנורה, אך הדרום קודם לצפון. כשנזכר השלחן בראש הפסוק לא מופיעה בו המלה צפון. צד דרום הוא ימינו של השוכן בקדש הקדשים, צד צפון הוא ימינם של ישראל העומדים בעזרה, מול פתח המשכן. המזבח והקרבנות שיכים לצד של ישראל המשכינים בתוכם את שכינת ה'. לכן מתקדש המזבח באותם ימי מלואים הבאים לקדש את הכהנים.

פקודי המשכן

פרשת פקודי פותחת בפרשיה המציגה את פקודי המשכן: אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן  ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה  ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש   כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש  וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש  בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים  ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן  ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם  ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל  ויעש בה את אדני פתח אהל מועד ואת מזבח הנחשת ואת מכבר הנחשת אשר לו ואת כל כלי המזבח  ואת אדני החצר סביב ואת אדני שער החצר ואת כל יתדת המשכן ואת כל יתדת החצר סביב   ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה

יש כמה וכמה קושיות על פרשת פקודי המשכן: למה נאמרה פרשיה זו דוקא כאן, בין עשית המשכן לעשית הבגדים? למה לא נאמרו פקודי המשכן בסוף אסוף התרומות? ואם לא שם, למה לא אחרי הבגדים? מבנה הפרשה מציג את עשיית הבגדים כאילו אינה אלא חלק מפקודי המשכן, ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש.

עוד יש לשאול: למה מוצגים הבגדים כאילו הם הדברים שנעשו מהתכלת והארגמן ותולעת השני? הלא סביר להניח שכמות התכלת והארגמן ותולעת השני שנדרשה כדי להלביש חמשה כהנים, היא כאין וכאפס לעמת התכלת והארגמן ותולעת השני שנדרשו כדי לעשות את יריעות המשכן ואת הפרוכות ואת מסך שער החצר?

ועוד יש לשאול: הלא התרומה שנתבקשו ישראל להביא היא זהב וכסף ונחשת. הפרשה אמנם מזכירה מה עשו בתרומת הזהב ובתרומת הנחשת, אך היא אינה מזכירה כלל את תרומת הכסף, היא מזכירה רק את מחציות השקל שנדרשו ישראל להביא במסגרת המפקד. לאן נעלמה נדבת הכסף שהביאו ישראל כשהתבקשו לתת איש אשר ידבנו לבו, זהב וכסף ונחשת. ואכן נתנו, כמו שמצאנו בפרשת ויקהל (לה כד): "כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה'".

גם הצווי וגם העשיה מחולקים לשתי פרשות. פרשת המשכן עצמו ופרשת העובדים בו. פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן, עם תיאור מדויק של מבנה המשכן ומבנה הכלים. בתבניתם ובמראיהם. פרשת תצוה עוסקת בהקדשת הכהנים. בעשית בגדים לכהנים ובהקדשת הכהנים לעבודה בימי המלואים.  כנגדן פרשת ויקהל עוסקת בעשית המשכן, כמשפטו וכתבניתו כאשר ראה משה בהר. אחריה באה הפרשה של בני ישראל. היא פותחת ב"אלה פקודי", אלה הפקודים המוכרים לנו מהפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", ושאנו עתידים להשתמש בה רבות בספר במדבר, העוסק בבני ישראל. לכן, הכסף שהיא מזכירה הוא כסף הפקודים. הפרשה הזאת היא הפתיחה לתאור מעשי ישראל במשכן, הכהנים המיצגים אותם והעובדים בשמם, ההדגשה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה', ושהם עשו כל דבר כאשר צוה ה' את משה, ושכינת ה' בתוכם. לכן, התכלת והארגמן מוצגים כאן כתכלת וארגמן שישראל מתעטפים בהם. הלבשת הכהנים היא חלק מפרשת פקודי בני ישראל.

מתוך כך מתברר שגם אם המשכן כלו נעשה מתרומה של איש אשר ידבנו לבו, שנותנים נדבה גמורה לה', האדנים שהמשכן מושתת עליהם הם כסף פקודי העדה. כסף שכל אחד מישראל שותף בו במדה שוה, והוא מיצג את פקודי ישראל.

בצלאל ואהליאב

בפתיחת פרשת פקודי נאמר (לח כב): "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה  ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש".

כשה' מצוה את משה למנות את בצלאל ואהליאב נאמר (לא ב): "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה  ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה  לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת  ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכה  ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך". הוזכרו כאן בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. על בצלאל ועל כל איש חכם לב נאמר שה' נתן בהם חכמה. על אהליאב זה לא נאמר.

גם בפרשת ויקהל (לו א) נזכרו בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה'". אח"כ גם מסופר מה הם עשו. בתחלת עשיית המשכן נאמר (לו ח) "ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן...". אח"כ נאמר בפירוש (לז א) "ויעש בצלאל את הארן....", ואפשר שהוא עשה גם את יתר הכלים המוזכרים מיד אחרי הארון, שהם פותחים במלה "ויעש", שמסתבר לומר שהי מתיחסת לבצלאל שנזכר קודם. כלומר: כל חכם לב עשו את המשכן, ובצלאל עשה את הכלים. מה אהליאב עשה?

על בצלאל לא נאמר מה היה מקצועו, נאמר רק שה' מלא אותו חכמת לב. לעמת זאת, על אהליאב נאמר (לח כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש". אהליאב היה חרש וחשב ורקם, בבגדי הכהנה נאמר גם מעשה חרש, גם מעשה חשב, וגם מעשה רקם. בפסוק הנ"ל נאמר על אהליאב שהיה "רקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בבגדי הכהנה יש תכלת וארגמן, תולעת שני ושש. הפסוק הזה הוא פתיחה לפרשת פקודי, שעוסקת בעשית בגדי הכהנה. מכאן יש ללמוד, שבעוד שעשה בצלאל את הארון, ואת יתר הכלים, וכל חכם לב בעושי המלאכה עשו את המשכן, עשה אהליאב את הבגדים. והבגדים קובעים פרשה לעצמה כמו שהסברנו לעיל. (אמנם, מעשה חשב ומעשה רקם נאמר גם על המסכים והיריעות של המשכן, והיו גם בהם תכלת וארגמן ותולעת שני, אך עליהם לא נאמר מעשה חרש, ולא נאמר עליהם "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן", ולא "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו". בהם, התכלת והארגמן לא נזכרו בה' הידיעה. וחוץ מזה: כתוב בפירוש שכל חכם לב עשו אותם. (אמנם בצווי, בפרשת תצוה, כתוב גם על הבגדים "ואתה תצוה את כל חכמי לב", אך זה לא נאמר בפרשת פקודי)).

הפרשה הזאת, שהבגדים קובעים לעצמם, פותחת בפסוקים דומים: הפרשיה הראשונה בפרשת פקודי מסיימת בפסוק "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (לח כג). הפרשיה השניה בפסוק "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וכו'" (לט א). גם בפתיחת פרשת תצוה, שעוסקת גם היא בבגדי הכהנים, מסימת פרשית הפתיחה בפסוק דומה: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי  והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש" (כח ד-ה).(כמובן שגם שם יש מקום להקשות את הקושיה שהקשינו לעיל: למה דוקא על הבגדים נאמר שהתכלת והארגמן ותולעת השני, בה' הידיעה, שמשו להכנתם).

כשהתורה אומרת בתחלת פרשת פקודי "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בה' הידיעה, היא מלמדת שאהליאב הוא זה שבו התקים הפסוק האמור בצווי "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש".

גם הצווי וגם העשיה מחולקים לשתי פרשות. פרשת המשכן עצמו ופרשת העובדים בו. פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן, עם תיאור מדויק של מבנה המשכן ומבנה הכלים. בתבניתם ובמראיהם. פרשת תצוה עוסקת בהקדשת הכהנים. בעשית בגדים לכהנים ובהקדשת הכהנים לעבודה בימי המלואים.  כנגדן פרשת ויקהל עוסקת בעשית המשכן, כמשפטו וכתבניתו כאשר ראה משה בהר. אחריה באה הפרשה של בני ישראל. היא פותחת ב"אלה פקודי", אלה הפקודים המוכרים לנו מהפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", ושאנו עתידים להשתמש בה רבות בספר במדבר, העוסק בבני ישראל. לכן, הכסף שהיא מזכירה הוא כסף הפקודים. הפרשה הזאת היא הפתיחה לתאור מעשי ישראל במשכן, הכהנים המיצגים אותם והעובדים בשמם, ההדגשה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה', ושהם עשו כל דבר כאשר צוה ה' את משה, ושכינת ה' בתוכם. לכן, התכלת והארגמן מוצגים כאן כתכלת וארגמן שישראל מתעטפים בהם. הלבשת הכהנים היא חלק מפרשת פקודי בני ישראל.

על בצלאל לא נאמר שהיה חרש או חושב. נאמר רק שה' מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. על אהליאב לא נאמר שה' נתן לו חכמה, אלא שהיה חרש וחושב. פרשת פקודי, כמו שכתבנו לעיל, היא פרשת ישראל, לכן הנציג שלה הוא אהליאב שמייצג את ההתעוררות מלמטה, את העשיה הנובעת מתוך בני ישראל, את מי שמעצמו היה חרש וחשב ורקם. הנציג של פרשת ויקהל הוא בצלאל שחכמתו נתנה לו מאת ה'.

הפסוקים מדגישים דוקא באהליאב את החכמה שיש בו מעצמו, ובבצלאל את רוח ה' שבו. דוקא החבור בין שניהם יכול ליצור את המשכן.

מצות הראיה

שלש פעמים בתורה נזכרת המצוה להראות לפני ה' שלש פעמים בשנה, ובשלש הפעמים האלה, נאמר שלש פעמים בשנה ולא נזכרו תאריכים. הזמנים שנזכרו הם זמני השנה, ע"פ העונות: פסח בחדש האביב, חג בזמן ימי בכורי הקציר (כלומר: הזמן שבו הקציר מתחיל לבכר), וחג בזמן האסיף. מצות העליה לרגל שלש פעמים בשנה היא מצוה שנתית, אמנם שלש פעמים בשנה ולא אחת בשנה, אך אלה שלש פעמים מיצגות והן מבטאות את ישיבתנו לפני ה' תמיד כל השנה. הם נקבעים ע"פ עונות השנה ובאים לפי תבואות השדה, אבל העקר הוא לבא להראות בכל עונה.

ולמה חזרה המצוה ונשנתה שלש פעמים? בפרשת ראה נשנתה הפרשה שוב כדי לקשר את המצוה למקום אשר יבחר ה', שהוא הנושא של פרשת ראה כולה. ואולם, מה ההבדל בין פרשת משפטים לפרשת כי תשא?

בפרשת משפטים מובאת המצוה מצד מעשי האדם, ובפרשת כי תשא מצד מעשי ה'. במשפטים הקציר הוא קציר מעשיך אשר תזרע וגם האסיף הוא אסיף מעשיך, לא כן בכי תשא. לעמת זאת בכי תשא יש התגלות ה' השומר שלא יחמוד איש את ארצנו, ההבטחה הזאת נעדרת בפרשת משפטים. במשפטים אנו מצֻוִּים לגרש את הכנעני, בכי תשא ה' גרש אתם מפנינו.

בפרשת כי תשא מתחילות המצוות האלה בדברי ה' הנה אנכי כרת ברית. פרשת משפטים מזכירה את המשפט, שישראל מצֻוִּים בו. בפרשת כי תשא זוהי ברית שה' כורת.

המצוה היא להֵראות, לא לראות, המצוה מתקימת כשהאדם מראה את עצמו. בפרשת משפטים האדם הוא המראה את עצמו אל ה', בפרשת כי תשא הוא נראה את ה', כלומר עם ה'. לכן במשפטים נאמר יראה כל זכורך אל פני ה', ובכי תשא נאמר יראה כל זכרך את פני ה', אל הוא מצב שבו אנו נראים, אנו עושים את הפעולה ונראים אליו, את פני ה' הוא ראיה עם מעשה של ה'.

הראיה היא תמיד הדדית. היא מתקימת במקום שעליו נאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יִראה אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאה. מכאן גם למדו חז"ל שעִוֵּר אינו חיב בראיה, מי שאינו רואה אינו נראה. לראיה, כמו לכל המצוות הנוהגות במקדש, יש שני צדדים. צד ה' וצד ישראל. כל צד עומד בפני עצמו, אך אין לכך ערך אם לא יהיה הדבר גם מצד השני. לכן הקדישה התורה שתי פרשות כדי ללמד את צווי ה' לעשות את המשכן, ושתי פרשות כדי ללמד שישראל עשו אותו. לכן גם לראיה הוקדשו שתי פרשתו. פרשת ה' ופרשת ישראל.

עם זאת, דוקא בנושא ההראות ברגל, מופיע הצד של ישראל קודם, עוד לפני שעלה משה להר. ואילו צד ה' נאמר אחרי חטא העגל. לפני החטא עוד היינו ראויים שיעשו כל המועדים על ידנו, היה בנו כח לקדש את השנה ואת המועדים מצד מעלתנו, נתן לנו ה' מעלה וכח לקדש, אחר החטא אין אנו יכולים לקדש אלא אם יקדש ה'.

שני תפקידי המשכן

ה' מצוה את משה לבנות משכן, שמטרתו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואח"כ הוא אומר לו לבנות ארון, ואומר לו "ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך", אח"כ הוא מצוה לעשות על הארון כפרת עם כרובים, וחוזר שוב על הצווי "ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך". אח"כ נאמר מה תפקידו של הארון "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארן העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל".

כלומר: יש חלק במשכן שאותו ה' לא מצוה את משה לעשות, ה' יתן אותו מוכן. העדות. ואכן, אנו קוראים בפרשת כי תשא שככלותו לדבר אתו בהר סיני, נתן ה' למשה את שני לוחות העדות. כידוע, התכנית המקורית לא התקימה ובסופו של דבר עשה משה גם את לוחות העדות, אבל ה' כתב עליהם בעצמו.

המשכן נקרא בכמה מקומות אהל העדות.

מהי עדות? המפרשים מסבירים שהיא מלשון עד. היא עדות על הקשר בין ישראל לבין ה'. גם מכך שעל הלוחות כתובים דברי הברית, משמע שהם מלשון עד, הם באים להעיד על הדברים הכתובים בהם. ואולם, קשה להתעלם מהדמיון הרב לשרש י.ע.ד. האמור כאן שוב ושוב. תפקידו של הארון הוא "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים". בסיום פרשיות עשית המשכן נאמר על כל המשכן "פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם  ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי". רק אחר כך, מתוך שזהו המקום שבו ה' נועד לבני ישראל, מתקימת המטרה המקורית: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים". המשכן נקרא אהל העדות, אך הוא גם נקרא אהל מועד, והוא המקום שבו ה' נועד אל משה ואל בני ישראל.

בתחלת פרשת אחרי מותר אומר ה' "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת", שם לא נאמר "אשר על העדות", אלא "אשר על הארון". לעמת זאת, כשמשה בא אלא אהל מועד נאמר "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים". אל משה ה' נועד במשכן. אל אהרן ה' נראה במשכן. לכן כלפי משה, השכינה נמצאת על העדות. ואולם, גם כשאהרן נכנס נאמר: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות".

על הדלקת הנרות והקטרת הקטרת, בתחלת ובסוף פרשת תצוה, נאמר שהם לפני העדות. כך נאמר גם על צנצנת המן. המלה עדות לא נאמרה על הקרבנות או סדור לחם הפנים, הם לא נעשים לפני העדות.

הענן שוכן על משכן העדת. כך נאמר בפרשת בהעלתך. בפרשת קרח הניח משה את המטות לפני ה' באהל העדת.

התגלות ה' בענן, עדין איננה כל תפקידו של המשכן. יש למשכן תפקיד נוסף, האמור בארון: דרכו ה' נועד אל בני ישראל. דרכו ה' אומר לבני ישראל מתי לנסוע ולאן. המשכן הוא מקום התועדות עם השכינה.

התועדות זו היא גם עדות. אמנם, העדות עצמה נמצאת בתוך הארון, מתחת לכפרת, ואילו ה' נועד עם משה מעל הכפורת. אך מקום ההתועדות הוא המקום שבו יש חלק שה' עצמו נתנו מוכן, ולא ישראל עשאוהו, והוא מעיד על הקשר של ה' אל ישראל והשכינה השורה שם.

יתכן שיש קשר בין שני הענינים האלה. במעמד הר סיני מופיע השרש להעיד, רד העד בעם, כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו, מתן תורה הוא עדות, אך הוא גם התועדות.

אפשר שהחלוקה בין שכינה לבין התועדות באה לידי בטוי גם בצדדי המשכן. השלחן בצפון וגם ההקרבה היא בצפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום, ושם המנורה. לאורך כל פרשיות המשכן בא הדרום לפני הצפון. אפילו בסדור המשכן, שבו השלחן קודם למנורה, חוזרת התורה על השלחן אחרי המנורה כדי להזכיר את המלה צפון אחרי המלה תימנה. כשנזכר השלחן בראש הפסוק לא מופיעה בו המלה צפון.

יש למשכן שני תפקידים: השראת השכינה בקרב ישראל, והתועדות ה' והודעתו את תורתו לישראל. ה' מתגלה אל ישראל ונועד להם במשכן. כנגד עדות והתועדות זו נעשו הנרות והקטרת, אשר בצד דרום. לעמת זאת, שחיטת הקרבנות וסדור לחם הפנים, שלא נאמר בהם שנעשו לפני העדות, נעשים בצד צפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום, ושם המנורה. לאורך כל פרשיות המשכן בא הדרום לפני הצפון. אפילו בסדור המשכן, שבו השלחן קודם למנורה, חוזרת התורה על השלחן אחרי המנורה כדי להזכיר את המלה צפון אחרי המלה תימנה. כי לכל ארך פרשיות המשכן קודם השלחן למנורה, אך הדרום קודם לצפון. כשנזכר השלחן בראש הפסוק לא מופיעה בו המלה צפון. צד דרום הוא ימינו של השוכן בקדש הקדשים, צד צפון הוא ימינם של ישראל העומדים בעזרה, מול פתח המשכן. המזבח והקרבנות שיכים לצד של ישראל המשכינים בתוכם את שכינת ה'. לכן מתקדש המזבח באותם ימי מלואים הבאים לקדש את הכהנים.

אנו שבים ופוגשים כאן את המפגש שבין ישראל לה'. משכן יכול להבנות רק משלוב שני הדברים יחד.

הצווי והמעשה

ואולם, למרות כל הדוגמאות שהוזכרו לעיל, הצרך ברצון משני הצדדים, מצד ה' ומצד ישראל, בא לידי בטוי בעקר בכפילות שבין הצווי מצד ה' ובין המעשה מצד ישראל.

לספר שמות יש מבנה ברור, הוא פותח במצרים ומסיים בעם שהשכינה שרויה בתוכו. השלמת השלב של לקיחת עם ישראל לעם הוא בהשראת השכינה על ישראל. הספר בנוי ע"פ התהליך הזה, הוא מספר את היציאה ממצרים, נתינת התורה ובנין המשכן שתכליתו השראת השכינה בתוך בני ישראל.

יש כמה פסוקים בתורה שמלמדים את תפקיד המשכן. הבולטים ביניהם הם פסוקי הפתיחה והסיום של צווי בנית המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ו"ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי ... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם". שם מודגש גם הכלל שדברי ה' אל משה יוצאים מתוך המשכן. וכן אנו למדים מתוך ההקבלה בין סוף פרשת משפטים לסוף פרשת פקודי: בשני המקרים שוכן כבוד ה' לעיני בני ישראל, ואח"כ "ויקרא אל משה". תפקידו של המשכן הוא לקחת את השכינה כפי שהתגלתה על הר סיני עם בני ישראל ולשכנה בתוכם.

כך אנו למדים גם ממקומה של פרשת המשכן: למעשה כל מה שנאמר למשה בין "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" לבין "ויפן וירד משה מן ההר" הוא עניני המשכן, משה עולה להר סיני כדי ללמוד על המשכן, וכדי לקבל את לוחות העדות שיעמדו במרכזו.

והחומש אכן נגמר בכך שהמשכן הוקם והשכינה שרתה עליו.

אלא שעיון בכתובים מגלה שהדבר לא בא באופן פשוט.

ישנה הקבלה ברורה מאד בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא בא אחרי ארבעים יום שבהם נערכו מנהיגי העם להכנת העם לדבר חשוב. בשני המקרים החטא היה באותו תחום שבו עסקה ההכנה של ארבעים הימים, ובשני המקרים הענש היה אף הוא באותו תחום. בחטא העגל היה הענש "לא אעלה בקרבך", כלומר: אי השראת שכינה. ובחטא המרגלים היה הענש אי עליה לארץ ישראל. ישנם הקשרים נוספים כמו י"ג מדות ועוד. בשני המקרים קם העם ביום שאחרי החטא, כשיכור שהתפכח מיינו, ושאף לכפר על החטא ולבטל את הענש. הדבר בולט הן בפרשת המעפילים והן בפרשת ויקהל. הקורא את תחלת פרשת ויקהל לא יכול שלא לחוש באוירת ההתלהבות הגדולה האוחזת בעם שהתפכח מחטאו ושואף להביא עוד נדבה ועוד נדבה כדי להשרות את השכינה בתוכו.

אלא שכאן יש הבדל בין חטא העגל לחטא המרגלים. בחטא המרגלים תשובתם של בני ישראל לא התקבלה, ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, והעם נסע המדברה דרך ים סוף. לעמת זאת בפרשת ויקהל משה הוא המנצח על המלאכה והוא מעודד אותה. לאורך כל פרשת עשית המשכן אין שום דבור של ה'. משה הוא המנצח על המלאכה. סיומה של הפרשה מקביל מאד לסיומה של בריאת העולם. "ותכל", "וירא.. והנה... ויברך" אלא שהעושה הוא משה ולא ה'. זאת ועוד, אחרי סיום עשית המשכן יש אוירה של דשדוש במקום. עשית המשכן כבר תוארה בפרוטרוט ואעפ"כ יש מניה חוזרת של כליו, ללא התקדמות. נראה שמשה מחכה למשהו. עיון בתחלת פרק מ מגלה למה משה חכה. משה חכה לצווי להקים את המשכן.

לאור זאת אפשר להבין טוב יותר את המשא ומתן בין משה לקב"ה על מחילת חטא העגל.

אחרי חטא העגל מתנהל מו"מ ארוך בין משה לקב"ה. הקב"ה אומר למשה לא אני אנהיג את העם אלא אתה, לא אעלה בקרבך, לא תהיה השראת שכינה. לא יבנה משכן בתוך בני ישראל אלא אהלו של משה יהיה אהל מועד והוא יהיה רחוק מן המחנה, כי במחנה אין השכינה יכולה לשכון. על בסיס זה מתנהל מו"מ שמלת המפתח בו היא פנים. ה' אומר למשה "פני ילכו והנחתי לך", ותשובתו של משה "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה", כלומר: זה ברור, על זה אנחנו בכלל לא מדברים, אני דורש יותר. אני לא מסתפק ב"פניך הולכים" אלא ב"לכתך עמנו", השראת שכינה מלאה. תשובת ה': "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה". לכאורה מלשון התשובה נראה שמשה קבל את כל אשר ביקש, אך לא כך נראים פני הדברים מתשובתו של משה, הוא מבקש "הראני נא את כבדך". משה מבקש שבועה וברית , הוא מבקש שה' ישבע לו על הבטחתו כמו השבועה שנשבע בברית בין הבתרים, והוא מבקש שה' יעבור על פניו. וה' עונה "אני אעביר כל טובי על פניך וכו'". כאן מצפה הקורא שמשה יענה, אבל הקב"ה מדבר במקומו ואומר "לא תוכל לראות את פני". משה לא אומר את שהיה צפוי שיאמר: "לא אוכל לראות את פניך פן אמות", משה מבקש את פני ה' ומוכן למות כדי שפני ה' ישכנו בתוך בני ישראל. ה' לא מראה את פניו, הוא אומר במקום משה "לא תוכל לראות את פני", וגם עונה לטענה שמשה לא טען: "הנה מקום אתי וכו'". וממשיך ה' ואומר למשה שיעשה לוחות עדות מעשה ידי אדם, שאמנם יהיה עליהם מכתב א-להים, אך הם לא ייצגו את השראת השכינה שעליה צוה ה' למשה במשך ארבעים יום. בהמשך הפרשה ה' עובר על פני משה כפי שאמר, וכורת עמו ברית. המסקנה העולה מהפרשה היא שה' לא הסכים לכל בקשות משה ולא החזיר את השראת השכינה המלאה. לא תהיה הנהגה של פני ה' אלא של פני משה. הדבר התבטא במלוא חומרתו כשקרן עור פני משה. משה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, והוא עוד ציפה להופעת פני ה'. אך ברדתו מן ההר התברר שקרן עור פני משה, כלומר: לא בוטלה גזרת "לא אעלה בקרבך", ההנהגה תהיה אנושית ולא א-להית.

למרות זאת מחליט משה לקבוע עובדות בשטח ולבנות את המשכן ע"פ התכנית המקורית.

כאן נפתח תהליך תשובה של עם ישראל ככלל, עם שרוצה לתקן את אשר פגם ולשוב אל המדרגה אשר ירד ממנה. העם כולו, מתוך תשוקה להשראת השכינה, מביא עוד נדבה ועוד נדבה. הבאת התרומה, שהיא פסוק אחד בפרשת תרומה, תופשת עשרים ושלשה פסוקים בפרשת ויקהל. משה מעורר את העם כולו להשתוקק אל השכינה שתשכון בתוכו.

תפקידן של פרשות תרומה תצוה הוא לתאר את הצווי האלהי הבא מלמעלה. אך תפקידן של פרשות ויקהל פקודי הוא לתאר את הרצון ונדבת הלב הבאים מצד ישראל לעשות את המשכן. א"א לעשות את המשכן ללא צווי מה', אך גם א"א לעשות אותו אלא מנדבת הלב, מרצון של איש אשר ידבנו לבו, והרצון הזה הוא המודגש היטב בפרשת ויקהל.

אגב, יש להעיר שגם פרשיות הקרבנות בספר ויקרא כתובות כך. ראשית נזכרים קרבנות הנדבה, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אדם הרוצה מעצמו להתקרב אל ה'. רק אח"כ נזכרים קרבנות החובה.

המשכן נעשה בדיוק כאשר צוה ה' את משה, כפי שמדגישה התורה חזור והדגש לארך כל הפרשה, אך ה' לא מדבר אל משה אפילו פעם אחת. העם כולו במתח ובפחד: התתקבל תשבתם לפני ה' והאם תשרה השכינה על המשכן שהם בונים.

התשובה התקבלה כשאמר ה' למשה "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד". אהל מועד אינו עוד אהלו של משה, וההנהגה היא פני ה' ולא פני משה.

אך עדין ציפה משה לתוצאות המו"מ בינו לבין ה'. סיפור-המתח בא אל סופו הטוב כשכילה משה את המלאכה.

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".

שתי בחינות במקדש

כאן מתגלה ענין מרכזי מאד ב"ושכנתי בתוכם" שחוזר על עצמו פעמים רבות בכל מה שקשור למקדש. במקדש יש שתי בחינות: בחירת ה' בבני ישראל והשראת שכינתו בתוכם מצד אחד, ומן הצד השני: תשוקת ישראל אל ה' והכנתם להשראת השכינה. שתי הבחינות האלה מתגלות בכפילות שבין תאור עשיית המשכן שבפרשת תרומה-תצוה לבין התאור שבפרשת ויקהל-פקודי. תרומה-תצוה הן הציווי של ה' להשרות את שכינתו בתוכנו, וויקהל-פקודי הן תשוקתם של בני ישראל ורצונם להשראת שכינה.

התהליך שעבר על בני ישראל בספר שמות מהוה דרך להביא לידי ביטוי את שתי הבחינות. שהרי ברור שאין משמעות למשכן אם לא עושים אותו ע"פ צווי ה'. מאידך יש ערך בכך שבני ישראל ישתוקקו אל המשכן מרצונם ולא מכח הצווי. כאן באו לידי ביטוי שתי הבחינות.